סיפור אופטימי על מוצרים אינטימיים (ולא ממש מה שאתם חושבים)
"אתה יודע דידי", מספרת לי מכרה מהיישוב אותה אני פוגש ברחוב כשהיא מובילה בגאווה עגלה ובה תינוקת, נכדתה הבכורה, אני קוראת לתקופה הזאת בחיי: "תקופת בין החיתולים" - לקטנה הזאת חיתולים קטנטנים ומתוקים עם ציורים ולבבות ולאמא שלי חיתולים גדולים, לבנים ועצובים.
חייכתי אליה בהבנה. אני יודע על מה היא מדברת.

גיא שלי, בני הצעיר והאהוב, בן 13 עכשיו.
בגיל בו היה אמור להתחיל ללמוד בחטיבת הביניים, לשחק כדורסל, כדורגל או טניס, להיות חניך בצופים, להתחיל להתכונן לבר המצווה שלו.
וביום-יום גם לריב אתנו על ג'ינסים וחולצות ממותגות שהוא חייב שיהיו לו, כדי להרשים את החברים ואולי קצת את הבנות.
ואם היינו שואלים אותו איך עבר היום הוא היה עונה לנו "סבבה" (בעברית- לא לחפור).

ובמקום כל אלו גיא מצונף בכיסא הגלגלים שלו ואת ה"סבבה" מחליף חיוך של אהבה ללא מילים ובמקום בגדים ממותגים ויקרים אנחנו קונים לו מוצרי החתלה מהמדף העצוב ביותר בפארם הממוקם מצדו ההפוך של חיתולי התינוקות.
כי לגיא יש C.P (שיתוק מוחין) וגם זוג הורים ואחים בוגרים, תאומים, שאוהבים אותו ומטפלים בו באהבה גדולה.

וכשעמדתי מול אותו המדף, בערב גשום וקר אחד, והורדתי לעגלת הקניות חבילת חיתולים ומגבונים ועוד ציוד נלווה חשבתי לעצמי: "לו רק מישהו היה מביא לי את הדברים האלו הביתה, בזמן שלי באינטימיות מתוך הבנה והכרות עם הצרכים שלנו, כמה היה לנו קל יותר".
"אאוריקה, מצאתי!" החלטתי בדרך לקופה "אני אהיה האיש הזה שמביא את הציוד למי שזקוק."
ומכאן, מתוך הצורך שלנו, נולד הרעיון לעסק החדש שלי -